אני בשעת שהייה. כל רגע מגיע תלמיד אחר עם בעיה אחרת. טיילת של תלמידים. לאחד כואב הראש, אחר הוצא מהכתה לשלישי העדה מפריעה. מה ילד בן 15 צריך להתעסק עם עדשות? לפעמים אני מרגישה כמו סדרן בתחנת רכבת הומה במיוחד. רעש מהומה צפיפות. יש תלבושת והתלמידים מחפשים דרך לעקוף את הנושא. די נמאס המרדף אחרי המשמעת. לפעמים חבל לי שאנחנו לא מוסד צבאי כלשהו. בלי המסדרים. ושיחות. בלי סוף. להקשיב, להכיל, להבין. ואנחנו המורים מה? מי יספוג את התסכולים והקשיים שלנו? בטח לא האופק החדש שאחד משמות החיבה שלו הוא " חושך חדש" או "אופל חדש".
זהו לקיטורים עכשיו. הגיע תלמיד לשיחה
זהו לקיטורים עכשיו. הגיע תלמיד לשיחה
אמרתי לך שזה לא אופק חדש. בכל אופן לא למורים. זהו אופק סגור. לכולם כי שורה שתחתונה מתעסקים בהכל חוץ מאשר בלמידה/הוראה. הם - הילדים ההורים שלהם הפסיכולוגים שלהם היועצים שלהם הכל שלהם שכחו שהעבודה היחידה של הקטקטים הללו היא ללמוד וזהו. לא משלמים על עבודה זו כי שכרה יבוא כנראה אחר כך. כמו אצלנו המורים, הרבה אחר כך. חינוך והוראה הם תהליך לא אופק ולא נעלים. טוב צריך נעלים אבל עדשות הן לא נעלים. מי יספוג? בוב. והוא לא חלק מהאופק מהעז למורה או מהדיר בו אנחנו מלמדים.
השבמחק