היום בהשתלמות בית ספרית דיברו על הרבה דברים. אחד מהם היה "מהי הצלחה עבורי." יש מדדים שונים להצלחה. יש מקומות שונים להצלחה. אתייחס דווקא לביה"ס, זה פחות אישי מלדבר על ילדים, בעל, משפחה וכאלו קרובים.
בביה"ס הצלחה היא לא הממוצע שמקבלת כתה, אם כי זה ממש נחמד מאוד כאשר הציונים גבוהים. הצלחה היא דווקא בדברים הקטנים.
תלמיד שנכשל סדרתי מצליח לקבל ציון עובר. פחות מזה אפילו אבל הצלחה גדולה יותר זה תלמיד שלא מגיש טופס מבחן ריק כהרגלו אלא עונה על משהו.
שאלה תבונית בהקשר לנושא הנלמד או קצת מרחיבה ממנו.
דיון ספונטני, כן זה קורה, שנערך בכתה.
תלמיד שמחייך בשמחה כשרואה אותי. זה בעצם לא דבר קטן.
הרבה תלמידים מחבבים אותי. אני חושבת שזכיתי לכך בזכות העובדה שאני הוגנת. אני לא מענישה סתם ואני יודעת לומר מילה טובה כשמגיע. אני יודעת להודות בטעות ולהתנצל. אני קוראת את מדור הספורט בעיתון. מדברת איתם על כדורגל, קצת על כדורסל, מגיבה לדבריהם בפייסבוק, מחבקת ביד או במילה, מחייכת, אומרת מה שמתכוונת, ולפעמים אומרת מה שלא צריך לומר. מתפלקות לי שטויות קלות ונסלחות. אני לא מהססת להראות את האנושיות שבי, לא חולת שליטה. אני משתדלת לראות אותם ומשתדלת לגרום להם לראות אותי. חוש הומור עוזר בנקודות אלו.
וכשחלק מזה עובר הלאה אני יודעת שהצלחתי.
יש גם ימים מחורבנים, כאלו שהכל נראה רע, שהדברים לא מסתדרים והולכים הפוך. ימים שאני מחכה להגיע הבייתה כבר ממזמן ולא יכולה לחכות לצלצול של סוף היום. זה הגיוני, אני לא מלאך או מורה מושלמת. אבל בתוך הימים האלו אני מצליחה לפעמים למצוא קמצוץ נחת. זוהי הצלחה.
עוד הצלחה היא שהם מדברים איתי, האנשים הצעירים האלו שאני מנסה להחדיר בינה לראשי הבטון שלהם. לפעמים הבטון מתרכך, ואז זה כיף.
תענוג צרוף אני מוצאת במקומות אחרים.
אבל הצלחות גם בביה"ס כמורה.
כתלמידה היו לי הצלחות אחרות. שרדתי את התיכון, ונשבעתי לעצמי, שאם אי פעם אהיה מורה, לא אהיה כמו... ואני לא.
בכלל רציתי להיות בלשית במשטרה. חוקרת. משהו כזה. אני לא, אם כי לא מעט פעמים אני צריכה להפעיל את כישורי החקירה/בילוש שלי כדי לפענח דברים. אני לא כל כך רעה בזה.
מי יודע? אולי המשטרה פספסה אותי? אולי לא. אני מקווה שהתלמידים שלי הרוויחו אותי.
ערב טוב
בביה"ס הצלחה היא לא הממוצע שמקבלת כתה, אם כי זה ממש נחמד מאוד כאשר הציונים גבוהים. הצלחה היא דווקא בדברים הקטנים.
תלמיד שנכשל סדרתי מצליח לקבל ציון עובר. פחות מזה אפילו אבל הצלחה גדולה יותר זה תלמיד שלא מגיש טופס מבחן ריק כהרגלו אלא עונה על משהו.
שאלה תבונית בהקשר לנושא הנלמד או קצת מרחיבה ממנו.
דיון ספונטני, כן זה קורה, שנערך בכתה.
תלמיד שמחייך בשמחה כשרואה אותי. זה בעצם לא דבר קטן.
הרבה תלמידים מחבבים אותי. אני חושבת שזכיתי לכך בזכות העובדה שאני הוגנת. אני לא מענישה סתם ואני יודעת לומר מילה טובה כשמגיע. אני יודעת להודות בטעות ולהתנצל. אני קוראת את מדור הספורט בעיתון. מדברת איתם על כדורגל, קצת על כדורסל, מגיבה לדבריהם בפייסבוק, מחבקת ביד או במילה, מחייכת, אומרת מה שמתכוונת, ולפעמים אומרת מה שלא צריך לומר. מתפלקות לי שטויות קלות ונסלחות. אני לא מהססת להראות את האנושיות שבי, לא חולת שליטה. אני משתדלת לראות אותם ומשתדלת לגרום להם לראות אותי. חוש הומור עוזר בנקודות אלו.
וכשחלק מזה עובר הלאה אני יודעת שהצלחתי.
יש גם ימים מחורבנים, כאלו שהכל נראה רע, שהדברים לא מסתדרים והולכים הפוך. ימים שאני מחכה להגיע הבייתה כבר ממזמן ולא יכולה לחכות לצלצול של סוף היום. זה הגיוני, אני לא מלאך או מורה מושלמת. אבל בתוך הימים האלו אני מצליחה לפעמים למצוא קמצוץ נחת. זוהי הצלחה.
עוד הצלחה היא שהם מדברים איתי, האנשים הצעירים האלו שאני מנסה להחדיר בינה לראשי הבטון שלהם. לפעמים הבטון מתרכך, ואז זה כיף.
תענוג צרוף אני מוצאת במקומות אחרים.
אבל הצלחות גם בביה"ס כמורה.
כתלמידה היו לי הצלחות אחרות. שרדתי את התיכון, ונשבעתי לעצמי, שאם אי פעם אהיה מורה, לא אהיה כמו... ואני לא.
בכלל רציתי להיות בלשית במשטרה. חוקרת. משהו כזה. אני לא, אם כי לא מעט פעמים אני צריכה להפעיל את כישורי החקירה/בילוש שלי כדי לפענח דברים. אני לא כל כך רעה בזה.
מי יודע? אולי המשטרה פספסה אותי? אולי לא. אני מקווה שהתלמידים שלי הרוויחו אותי.
ערב טוב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה