להיות מורה

אני לא ממספרת את הרשומה הזו, מכיוון שבטח תהיינה עוד.  אחת כבר הייתה.  אני רוצה להתייחס ללאות.  בשורוק.  היום נבחנו אצלי 4 כתות.  בחנים.  לימדתי, הכתבתי, בדקתי שעורים, תיקנתי, הסברתי, כתבתי על הלוח, ובסוף מגיע יום הבחינה.  אלפי תרוצים יש לחובשי ספסל הלימוד על הסיבות הנפלאות מדוע עלי לדחות את הבוחן.
ספסל הלימוד.  פעם באמת ישבו על ספסלים.  הלוואי והיו יושבים.  על כסא/רצפה/כורסה.  משהו.  רק שישבו ולא יהיו כסביבונים חסרי מנוח.
בכל אופן תרוצים.
אני צריכה ללכת.
הלאות הביאה אותי לקבוע לעצמי פינוק נפלא בדמותו של יניב שמטפל לי בגב הדואב.
אחזור לדברי בהמשך.  אולי עוד היום
אז חזרתי.  יניב הוא איש מקסים שהכרתי לפני 10 או קצת יותר שנים דרך מודעה בעיתון.  מעסה טיפולי, כל מיני סוגים.  הלכתי עם חברה והיה נפלא.  מאז אחת לכמה זמן אני חוזרת אליו.  במהלך השנים הפך לרופא שמתמחה ברפואה סינית, שמני מרפא, צמחי מרפא, תזונה ומה לא.  היה כיף.
אחזור לדבר ממנו התחלתי.   התזזיתיים המכונים תלמידים.  ובכן היה היום בוחן.  לא נכנעתי ללחצים והוא התקיים כמתוכנן.  אכזבה ובאסה כי כאמור לימדתי ואני באמת רוצה שיצליחו.  בהשתלמות עליה כתבתי בפוסט הקודם אמרתי שאחד הנושאים היה מהי הצלחה עבורי.  גם עלה הנושא של רלוונטיות החומר לתלמידים.  יש כאן מלכוד.  הרבה דברים אפשר להפוך לאקטואליים, אבל למרות שאני מלמדת בחטיבה ולא בתיכון, והספק החומר פחות קריטי, צריך לעמוד במדדים הנדרשים.  אז איך משלבים הכל? איך גם הופכים את החומר למעניין ורלוונטי יחד עם דיונים בכתה וגם מספיקים את החומר?  איך עושים גם וגם? הרי אם אתמקד בהספק ירדו מספר הדיונים המעניינים יותר ואם אתן מקום נרחב לדיונים אספיק פחות.  אז מה? אז יהיו פחות מדדים.  אז מה?  אז כל מבחן במקוםלהיות 30% מהציון יהיה יותר וזה יכאב בציון.  נו אז מה הבעיה?  הערכה חלופית.  בעיה.  לא כל דבר הוא מדיד.  איך מעריכים דיון?  איך בודקים ידע ללא מבחן?  לא תמיד עבודה יצירתית כלשהי היא הפתרון.
אפרופו הערכה חלופית.  בשכבה ט' קיבלו התלמידים משימה של קריאת ספר.  אח"כ נבחנו עליו.  בוחן בקיאות פשוט.  לומר את האמת, אני לא ממש מאוהבת ברעיון הזה ולכן "הענקתי" לתלמידי כתתי יומן קריאה.  היה עליהם לכתוב את רגשותיהם ומחשבותיהם בנוגע לספר.  היה להם קשה, הם קיללו אותי, יללו, בכו, התמרמרו.  ביקשו להיות כמו כולם. רק בוחן, ואני בשלי.  רציתי לפגוש אותם הקוראים, את הקושי שלהם.  בסוג כזה של יומן קריאה, אפשר לקרוא לו אפילו "יומן מסע קריאה".  היו כמה שאמרו שהיה להם מעניין.  כמה בנות שהדרכתי אותן אישית נדלקו להן העיניים.  לא שהן תודנה בכך חלילה.  אבל זו הערכה שאני יכולה להתמודד איתה, אפילו שאלו לא יומנים קלים לקריאה.  היו שהרחיבו מידי, היו שקיצרו מידי כי לא הבינו את "רוח היומן".  אבל זו התחלה.  ספרות היא מקצוע של הנפש ולא של הבקיאות.  ככה אני!!  אז מה?  אז כלום?
אז יש רעיונות איך לשלב בין קוצר הזמן לאורך ההספק?  כשיהיו לי אשתף.
ערב טוב

הצלחות

היום בהשתלמות בית ספרית דיברו על הרבה דברים.  אחד מהם היה "מהי הצלחה עבורי."   יש מדדים שונים להצלחה.   יש מקומות שונים להצלחה.   אתייחס דווקא לביה"ס, זה פחות אישי מלדבר על ילדים, בעל, משפחה  וכאלו קרובים.
בביה"ס הצלחה היא לא הממוצע שמקבלת כתה, אם כי זה ממש נחמד מאוד כאשר הציונים גבוהים.  הצלחה היא דווקא בדברים הקטנים.
תלמיד שנכשל סדרתי מצליח לקבל ציון עובר.  פחות מזה אפילו אבל הצלחה גדולה יותר זה תלמיד שלא מגיש טופס מבחן ריק כהרגלו אלא עונה על משהו.
שאלה תבונית בהקשר לנושא הנלמד או קצת מרחיבה ממנו. 
דיון ספונטני, כן זה קורה, שנערך בכתה.
תלמיד שמחייך בשמחה כשרואה אותי.  זה בעצם לא דבר קטן.
הרבה תלמידים מחבבים אותי.  אני חושבת שזכיתי לכך בזכות העובדה שאני הוגנת.   אני לא מענישה סתם ואני יודעת לומר מילה טובה כשמגיע.  אני יודעת להודות בטעות ולהתנצל.  אני קוראת את מדור הספורט בעיתון.  מדברת איתם על כדורגל, קצת על כדורסל, מגיבה לדבריהם בפייסבוק, מחבקת ביד או במילה, מחייכת, אומרת מה שמתכוונת, ולפעמים אומרת מה שלא צריך לומר.  מתפלקות לי שטויות קלות ונסלחות.  אני לא מהססת להראות את האנושיות שבי, לא חולת שליטה.  אני משתדלת לראות אותם ומשתדלת לגרום להם לראות אותי.   חוש הומור עוזר בנקודות אלו.
וכשחלק מזה עובר הלאה אני יודעת שהצלחתי.
יש גם ימים מחורבנים, כאלו שהכל נראה רע, שהדברים לא מסתדרים והולכים הפוך.  ימים שאני מחכה להגיע הבייתה כבר ממזמן ולא יכולה לחכות לצלצול של סוף היום.  זה הגיוני, אני לא מלאך או מורה מושלמת.  אבל בתוך הימים האלו אני מצליחה לפעמים למצוא קמצוץ נחת.  זוהי הצלחה.
עוד הצלחה היא שהם מדברים איתי, האנשים הצעירים האלו שאני מנסה להחדיר בינה לראשי הבטון שלהם.  לפעמים הבטון מתרכך, ואז זה כיף.
תענוג צרוף אני מוצאת במקומות אחרים.
אבל הצלחות גם בביה"ס כמורה.
כתלמידה היו לי הצלחות אחרות.  שרדתי את התיכון, ונשבעתי לעצמי, שאם אי פעם אהיה מורה, לא אהיה כמו...  ואני לא.
בכלל רציתי להיות בלשית במשטרה. חוקרת.  משהו כזה.  אני לא, אם כי לא מעט פעמים אני צריכה להפעיל את כישורי החקירה/בילוש שלי כדי לפענח דברים.  אני לא כל כך רעה בזה.
מי יודע? אולי המשטרה פספסה אותי?  אולי לא.  אני מקווה שהתלמידים שלי הרוויחו אותי.
ערב טוב

הפכים

היום נסעתי, או ליתר דיוק הזדחלתי לי, ברחוב שנסעתי בו פעמים רבות.  פתאום תפסה עיני שלט ענק של גן ילדים.  איך לא ראיתי אותו עד כה אין לי מושג.  בכל אופן ראיתי אותו היום.  לא זוכרת את שמו.  משהו שמח. משהו כמו תעלולים או הרפתקאות או משהו כזה.  רקע ורוד מסטיקי, ציור שמח. ולידו הייתה פעורה דלת החניון של חברה קדישא, ממש ליד תחילת החיים על הנאותיהם נמצאם המשרדים למען משפחותיהם של אלו שנגמרו חייהם.  באותו רחוב פוסעים זעטוטים שידיהם אחוזות ביד הוריהם ומולם באים ילדים גדולים האוחזים בידיהם הגדולות את ידו הקמוטה של ההורה שנשאר לבד מאחור.
היפוך תפקידים בחיים ולאחריהם.
סוף והתחלה.
לא בהכרח בסדר הזה.  לא בהכרח החיים מלאים שמחה וכיף, ולפעמים המוות מכיל בתוכו אנחת רווחה, גם אם עצובה.  ובכל זאת שני קצוות של אותו דבר.
של החיים.

היום

היום הראתי את הבלוג לחברה טובה.  היא מצאה אותו "חמוד".  מה זה אומר?  משעמם?  רגיל?  מעניין?  אני יודעת בוודאות שלא התכוונה ללעוג.  המילים היום שונות מאלו שפעם.  פעם חמוד היה ילד.  היום חמוד זה אוכל, מאמר בעיתון, סרט, וכמעט כל דבר חיובי שנע בין הציונים שש לעשר.
ילד קשה הוא מאתגר, נזקק ליחס, אדם שזקוק לכך שמישהו יכיל אותו.  פעם ההורים היו צריכים להכיל את הילדים שלהם על כל צרותיהם, היום אלו המורים.  ההורים ברובם משליכים את ילדיהם על מערכת החינוך, בה אין להם אמון, על המורים שעליהם לא סומכים ומצפים לניסים.  וכשאלו לא מתרחשים נחשו מי אשם?  צדקתם!!!   מערכת החינוך והמורים.
נכון שנשמע כאילו נמאס לי מהכל?  אז זהו שלא.  רק הייתי רוצה יותר הערכה,  יותר שיתוף פעולה מהבית במקום מקלות בגלגלים.
מי שמעריך לרוב וגם ממרחק הזמן אלו התלמידים.
התמזל מזלי ללמד ילדים שידעו ויודעים להעריך גם בזמן אמת.  גם הורים כאלו יש, אבל הם נעלמים בים הרטננות של ההמון הזועף, שבאמת זועף על עצמו ורק לא מוכן להודות בכך בפני עצמו.  כשהאמת מחלחלת דרך הבטון שמקיף את התאים האפורים מתחיל שיתוף הפעולה.  לצערי לפעמים זה מאוחר מידי.
התחלתי ממילים.  מכבסת המילים עובדת במערכת החינוך שעות נוספות, ואולי בגלל זה כאשר אני משתמשת במילים לא קונווציונאליות מול תלמידי, הם מקבלים זאת באהבה.  הרעננות שבשטות הבאה מהמורה רוכשת את ליבם ואת אמונם.  לרוב.  במערכת הממלכתית לא אוהבים את זה כל כך.  בצדק, יש לומר.  לכן המציאו את האיזון שעדיף, בעיני, על המכבסה המפורסמת.  לא להסחף לרוח השטות אך גם לא לאבד אותה.  לשמור דיסטאנס אבל לזכור שאני עובדת עם אנשים.  אפילו משובשים ברמה כזו או אחרת.  כולנו כאלה.
ערב טוב 

יום רגיל יחסית

אני בשעת שהייה.  כל רגע מגיע תלמיד אחר עם בעיה אחרת. טיילת של תלמידים. לאחד כואב הראש, אחר הוצא מהכתה לשלישי העדה מפריעה.  מה ילד בן 15 צריך להתעסק עם עדשות?  לפעמים אני מרגישה כמו סדרן בתחנת רכבת הומה במיוחד.  רעש מהומה צפיפות.  יש תלבושת והתלמידים מחפשים דרך לעקוף את הנושא.  די נמאס המרדף אחרי המשמעת.  לפעמים חבל לי שאנחנו לא מוסד צבאי כלשהו.  בלי המסדרים.   ושיחות. בלי סוף.  להקשיב, להכיל, להבין.  ואנחנו המורים מה?  מי יספוג את התסכולים והקשיים שלנו? בטח לא האופק החדש שאחד משמות החיבה שלו הוא " חושך חדש" או "אופל חדש". 
זהו לקיטורים עכשיו.  הגיע תלמיד לשיחה

מה זה אומר

שואלים אותי לא פעם למה אני מורה.  שאלה טובה.  לא תמיד יש לי תשובה, תלוי ביום שעבר עלי בביה"ס.  בעיקרון לא החופשות עושות לי את זה, אם כי הן מבורכות, אלא הקשר עם הילדים.
 אני מורה בחטיבה.  כל השנים הילדים הם בגילאי 12 - 15 ורק הגיל שלי ושל חברותי לעבודה משתנה.  הם כאילו קפואים בזמן ואני נעה על הסרט הנע קדימה וקדימה.  ומבחינות מסוימות, בעיקר בהתנהגות שלהם ושל הוריהם הם נעים אחורנית.  פחות כבוד, פחות אכפתיות, פחות בכלל.  ואז יום אחד שיחה עם ילד פוחח/פרוע/מרגיז/מעצבן ויש איזה ניצוץ בעיניים, משהו שנדלק שם במעמקים ויוצר קשר לא ברור בין שני הקצוות.  מורה ותלמיד. וזה הקסם.  נשמע מתקתק ורק צריך להוסיף נגינת כינור מייללת, עננים וצבעים ורודים.  אבל ככה זה.  ה"קליק" הלא מוסבר הזה שווה המון.
כל עוד הוא קיים יש טעם לעבודה שלי, כי אם אהיה אם היד על הלב, הם לא זקוקים לי באמת כדי ללמוד.  הם זקוקים לי כי אני מבוגר שונה מההורים.  כי לפעמים אני המבוגר המשמעותי בחייהם, אם כי לא יודו בכך בשלב הזה בחייהם.  כי אני יכולה להציב בפניהם מראה אמיתית.
עכשיו אני חוזרת לאחד הדברים הלא נחמדים.  בדיקת מבחנים. 

יום 1

זה בעצם היום הראשון, הערב, שאני פוצחת בכתיבה בבלוג.  מעולם לא כתבתי ברבים.  כנראה שהגיע הזמן. עכשיו הכנות לקראת ארוחה שבת.  בטוח יהיה טעים.  תמיד טעים.
הבלוג הזה יפתח כנראה לשימוש התלמידים שלי.  מסקנה...אני מורה. חטיבת ביניים. מורה לספרות, הסטוריה ואזרחות.