כשהייתי קטנה ארבעת המושבים הראשונים באוטובוס היו מיועדים לקשישים. לרוב לא העזתי לשבת שם, אבל כשכן, מיד עם כניסתו של מבוגר לאוטובוס, וכל אחד מעל גובה מסוים נראה לי מבוגר, זינקתי ממקומי. מעל המושבים הללו היה מהודק שלט קטן "מפני שיבה תקום". בביה"ס למדנו "והדרת פני זקן". הכוונה הייתה לכבד. המילה הדר משמעותה הייתה נשוא פנים, מכובד. היום ,לו היו מלמדים זאת בבתי הספר ,האם היו אומרים לסלקו? להרחיק אותו מהחברה? ברור שלא. אבל מסתבר כי לשורש הדר יש גם מילה נוספת, חורגת לטעמי, והיא הדרה, כלומר הרחקה.
את הנשים מהדרים בשירה. הבעלים משבחים את נשותיהן בבית פנימה, כשרק המשפחה המצומצמת יודעת זאת, "אשת חיל מי ימצא" וגם "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולן". יופי.
מדירים את הנשים. חלקן שגדלו על ברכי "תשארי בבית ותעשי מה שאומרים לך" מקבלות זאת ואוהבות את ביטחון ארבע הקירות. גם בארצות מוסלמיות, כך קראתי, נשים שיכלו להסיר את הבורקה הרגישו חשופות. אמרה לי מכרה חרדית שהולכת עם שרוולים ארוכים גם בקיץ החם והמהביל שלנו, "אני רגילה ככה, כבר לא מרגישה את השרוולים הארוכים. בלעדיהם אני מרגישה חשופה".
יקירי זו לא צניעות זה אילוף.
אני לא מתיימרת להכיר את דרך חשיבתם ואת אורח חייהם. לא עולה על דעתי לשכנע אותם להתחלן. כמובן שלדעתן חיי שגויים, אבל הן לא מנסות לשכנע אותי להמיר את חיי באחרים. הרבנים עושים זאת. רוצים שאראה את האור. אבל בדרך חייהם, בהקצנות שלהם אני רואה רק את החושך.
לא רוצה שידירו אותי, ולא ישירו לי בסתר בחיק המשפחה. ולא רוצה לומר "ברוך שעשני אישה" ולא "ברוך שלא עשני אישה" אלא ברוך שעשני אני כפי שאני.
מיהו הב"ברוך" הזה? אלוהים? יקום? כוח כלשהו? אחד מהם? כולם יחד? לא יודעת ולא משנה. אני כפי שאני לטוב ולרע, וזה שאני אישה לא הופך אותי לסוג ב' וגם לא לסוג א'. אני אדם וזה מה שחשוב. אני אדם בעל חשיבה עצמאית וזה אפילו חשוב עוד יותר.
יום טוב
את הנשים מהדרים בשירה. הבעלים משבחים את נשותיהן בבית פנימה, כשרק המשפחה המצומצמת יודעת זאת, "אשת חיל מי ימצא" וגם "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולן". יופי.
מדירים את הנשים. חלקן שגדלו על ברכי "תשארי בבית ותעשי מה שאומרים לך" מקבלות זאת ואוהבות את ביטחון ארבע הקירות. גם בארצות מוסלמיות, כך קראתי, נשים שיכלו להסיר את הבורקה הרגישו חשופות. אמרה לי מכרה חרדית שהולכת עם שרוולים ארוכים גם בקיץ החם והמהביל שלנו, "אני רגילה ככה, כבר לא מרגישה את השרוולים הארוכים. בלעדיהם אני מרגישה חשופה".
יקירי זו לא צניעות זה אילוף.
אני לא מתיימרת להכיר את דרך חשיבתם ואת אורח חייהם. לא עולה על דעתי לשכנע אותם להתחלן. כמובן שלדעתן חיי שגויים, אבל הן לא מנסות לשכנע אותי להמיר את חיי באחרים. הרבנים עושים זאת. רוצים שאראה את האור. אבל בדרך חייהם, בהקצנות שלהם אני רואה רק את החושך.
לא רוצה שידירו אותי, ולא ישירו לי בסתר בחיק המשפחה. ולא רוצה לומר "ברוך שעשני אישה" ולא "ברוך שלא עשני אישה" אלא ברוך שעשני אני כפי שאני.
מיהו הב"ברוך" הזה? אלוהים? יקום? כוח כלשהו? אחד מהם? כולם יחד? לא יודעת ולא משנה. אני כפי שאני לטוב ולרע, וזה שאני אישה לא הופך אותי לסוג ב' וגם לא לסוג א'. אני אדם וזה מה שחשוב. אני אדם בעל חשיבה עצמאית וזה אפילו חשוב עוד יותר.
יום טוב
